טיפולי המרה או שידוך

גדלתי בבית חרדי. כמה ימים אחרי שנולדתי אמא שלי עזבה את הבית. אחותי הייתה בת שנה וחצי. ככה נשארנו אני והיא רק עם אבא. המצב בבית לא היה טוב, לא היה כסף, היינו לבד. כשגדלתי קצת החליטו ברווחה להכניס אותי למסגרות עוד לפני כיתה א. הייתי במסגרות עד כיתה ז ואז חזרתי הביתה. לא היה לנו כסף, אבא שלי היה אלים. סבלתי. מדי פעם היו מגיעים אלינו מהרווחה לבדוק מה קורה, תמיד אמרנו שבסדר. מה כבר יכולנו לומר. בכיתה ח התאהבתי בילדה אחת, אחרי כמה חודשים סיפרתי לה אבל נהיה מזה בלאגן. כולם דחו אותי, לא הסכימו לדבר איתי, לא רצו שאתקרב אליהם. בנות התרחקו ממני. בכיתה ט לא יכולתי לצאת לטיול השנתי כי אז כבר היה עליי חרם. לא הלכתי לבית הספר.

כשהייתי בכיתה יא התחלתי לעבוד וקניתי טלפון. שילמתי על סים ועל חבילה והורדתי אינסטגרם. חיפשתי עולם להיות בו שיש בו לסביות כמוני, גיליתי את איגי והתחלתי לנסוע למפגשים. שם שמעתי בפעם הראשונה על בית דרור אבל לא הייתי מוכנה עדיין לעזוב את הבית. אבא שלי גילה ומחק לי את החשבון. וככה היה. אני פתחתי שוב את האינסטגרם ואבא שלי שוב מחק אותו. הוא צעק עליי, הרביץ לפעמים וכעס כל הזמן. כשהגעתי לכיתה יב אמרתי לו שאני לסבית. הוא התחרפן. או שידוכים או טיפולי המרה הוא אמר. בחרתי בשידוך. כל פעם הוא היה שולח אותי למפגשים האלו ואחר כך שואל אותי מה היה. הוא איים עליי שעד גיל 18 אני צריכה להקשיב לו, לעשות מה שהוא אומר, ללכת לשידוכים ולהתחתן. אני רציתי לברוח, לא להיות, ולא היה לי אומץ. קצת לפני גיל 18 נכנסתי למקום מפגש לנוער במצוקה ליד הבית שלי. ביקשתי לדבר עם מישהו או מישהי. אמרתי לה שרע לי בבית, שאני צריכה עזרה. היא נתנה לי טלפון של עובדת סוציאלית ואמרה שהיא תעזור לי. התקשרתי אליה. סיפרתי לה מה קורה לי בבית, אמרתי שקשה ושאני צריכה עזרה. והיא באמת עזרה לי.

אני לעולם לא אשכח את היום הזה. היום שבו יצאתי מהבית. זה היה יום אחד לפני יום הולדת 18. הלכתי לבית הספר כרגיל. ידעתי שהיום אני עוזבת, העובדת הסוציאלית שלי אירגנה את הכול. כשחזרתי מבית הספר לקחתי מזוודה גדולה שמצאתי בבית, ארזתי את כל הדברים שלי, וחיכיתי לטלפון. "רדי עכשיו, המונית בדרך אליך" היא אמרה לי. לקחתי את המזוודה ויצאתי מהדלת. הגעתי לבית דרור ויותר לא הסתכלתי אחורה.

היום אני יכולה להיות בדיוק מה שאני.