"באותה תקופה הייתי נותן הכול כדי להיות סטרייט.הלכתי לסדנת טיפול בעצת נפש. אבל המשכתי לחיות בכאב הבלתי נסבל הזה"

    אליעד, בן 16. חרדי

    הסיפור מתחיל בגיל 8 אני ילד צעיר קטן ופראי מתחיל את דרכי בתוך העולם החרדי כמתחזק, בן למשפחה דתית לאומית. ביום בהיר אחד התחיל הסיפור שלי, הרגשתי כאב עמוק באזור האחוריים, ואני הילד לא ייחסתי לכאב משמעות מיוחדת והמשכתי בסדר יומי. למחרת אותו יום נכנסתי לכיתה ולפתע גיליתי שאני נמשך לרב שלי, המחשבה הייתה הרסנית אך אני בחרתי לחיות בחלום שעד שאכנס לישיבה הכול ייעלם.

    כמה ימים לאחר מכן הייתי צריך לנסוע עם סבתי ז"ל לביתה של דודתי לבר מצווה של בנה, נהנינו ובילינו עד לאותו ערב, יום שישי השעה בערך 23:00 בלילה, נכנסתי לישון בחדרו של בן דודי, הוא בן 13,  אני בן 8 (אולי קצת יותר), והתחלתי לדבר איתו משם העסק גלש למגעים ביני לבינו והסתיים במשכב זכר, לא זכור לי עד היום. אם זה היה מרצוני או שמא זה נכפה במובן כלשהו. בכל אופן אני זוכר שיצאתי מהחדר פגוע ובוכה ועברתי לישון בחדר של סבתי. למחרת אף אחד מבין שנינו לא התעסק בעניין זה יותר כמוקצה מבחינת מיאוס.

    כשחזרתי הביתה באותו מוצ"ש הרגשתי מעין רוח של בדידות אופפת סביבי, כך במשך שנה יצרתי לי מסביבי סביבה מינית כל מי שזז בסופו של דבר הגיע אתי למיטה, במובן כלשהו זו הייתה בריחה שנראתה כנכונה וחייתי כ"שכבן" כפייתי עם חברים ועם האנשים שחיו סביבי, אך תמיד באותה תקופה התחזקתי בתוך העולם החרדי בתקווה שהכל ייפתר.

    וככל שהזמן עבר הכאב התחזק והפך לצורם, לסבל שאי אפשר לתארו במילים. כאב שנובע מהריחוק מבורא עולם והחיים ההומוסקסואליים, כך במשך כל התקופה הייתי  ישן שעתיים בלילה ובוכה… לאחר סיום כתה ז' ביקשתי מהורי לעבור לישיבה כדי להגשים את חלומי הגדול, אך הם לא הסכימו.  עברתי לחט"ב שם התחיל מסע הכאב דרך חדשה, התאהבתי בבן כיתתי בחור שהוקסמתי מיופיו, אך למדתי את הלקח שלי מהר, ידעתי שהוא מתחיל להתחזק ואני ברוב טיפשותי חייתי בדמיונות, להרוס לו את העולם היפה-רוחני-דתי שחי בו כדי שיהיה כמוני? הוא לימד אותי לקח והתנתק ממני. הפכתי לאובססיבי וכתבתי לו פתקים ומכתבים שבהם ביקשתי שיהיה רק חבר ולא יותר… משם עברתי ללמוד בישיבה תיכונית. הייתי בודד עד שפגשתי שם מישהו והתאהבתי שוב, הוא הוא היה מנשק אותי נשיקות חטופות וניסה ליצור אתי מגעים מיניים, אך אני הייתי חרדי קיצוני. נהפכתי אובססיבי לאהבה, לרגש, למגע.

    אחרי שני המקרים האלו הבטחתי לעצמי ששוב לא אתאהב עוד בב"א, אך זה קרה שוב ושוב. לילה אחד אמא שלי שמעה אותי בוכה. היא הציעה לי ללכת לפסיכולוגית והסכמתי. נפלתי על אישה חרדית. היא אמרה שכדאי שאני אנסה כביכול להיות חילוני ואז אכיר בנות ואוכל לדעת מה אני מרגיש כלפיהן, ואני לא הסכמתי אפילו לחשוב על זה. רציתי להרוג את עצמי. הסיבה היחידה שאני כאן היא בגלל ההלכה נגד התאבדות, בלעדי זה הייתי מזמן בקבר עמוק…

    אז אמרתי די, אני הומו ושום דבר לא ישנה את זה. כתבתי את זה באינטרנט והדבר הראשון שצץ לי היה "עצת נפש" (ארגון דתי הסובר שניתן לדכא את הנטייה ולחיות חיים סטרייטים), הלכתי על זה. הייתי נותן הכול כדי להיות סטרייט והשתתפתי שם בסדנה ובטיפול. אמנם המשכתי לחיות בכאב הבלתי נסבל הזה בבית. התחלתי להכנס באותה תקופה לפורום של גייז דתיים וחבר הפנה  אותי למסגרת שאוכל לחיות בה עם עצמי, וכך הגעתי ל"בית דרור" שקיבל אותי כמו שאני ועזר לי לגשר על הפערים. 

    כאן בעצם כרגע תם מסעי אני מקווה שאמצא את הדרך הנכונה לי, במקרה כזה רק הזמן ירפא את הפצעים ורק כך אוכל להחליט… יש מימרה שתמיד מלווה אותי והיא בעצם המוטו שלי לסוף: מי שאמר שאין אדם מושלם בעולם טעה, כי מי שמשרת מלך, ולא מלך בשר ודם, אלא את אבא שבשמיים הוא האדם המושלם, מי ייתן ונזכה כולנו לעבדו בלבב שלם ולזכות ללגיונו של מלכנו, אכי"ר.

    מהאינסטגרם שלנו