תמיד אמרתי לעצמי זנות זו בחירה ואפשר אחרת

    אני בת 17 וחצי  לפני כשנתיים הגעתי להוסטל בית דרור.

    לפני שהגעתי להוסטל לא הסתדרתי עם אמא שלי היינו רבות הרבה, הייתי משקרת לה הרבה ותמיד הרגשתי שאם אני אגיד את האמת העולם יתמוטט מתחת לרגליי.

    לא היה לי קשר טוב עם אחים שלי, יש לי 4 אחים: שתי אחיות גדולות, אח גדול ואח קטן.  לפני שעברתי להוסטל ברחתי מהבית ליומיים שלושה, משרד הרווחה זימן אותי ואת אמא שלי לשיחת חירום כדי לסדר את העניינים בינינו כי המצב היה רע מאוד, הגעתי לבית דרור יום אחריי. באתי מכרמיאל שבצפון עד לתל אביב עם אמא שלי אחריי כמעט שלשה ימים שלא דיברנו כי ברחתי מהבית, בפעם הראשונה בחיים שלי לא ישנתי בבית.

    במשך הנסיעה הייתי עם אמא וכאילו כלום לא קרה רק כשהגענו להוסטל הכל יצא: בכי, צעקות השתוללויות.

    פרט קטן ששכחתי לציין לפני שהגעתי להוסטל הייתי "בן". בחודש הראשון שהייתי בבית דרור הייתי זכר, הבן של אמא שלי. אחרי החודש הראשון החלטתי לצאת לדרך עם מי שאני באמת להשאיר מאחור את  החששות והפחדים.

    אמא ואחת האחיות הגדולות שלי באו לוועדה בבית דרור שבה מתעדכנים על הנער/נערה ומחליטים החלטות, זה היום שבו נודע להם שאני רוצה להיות אשה.  לילה לפני לא ישנתי רק הסתובבתי במיטה עם מחשבות, פחדים וחששות שעטפו אותי. בהתחלה ישבנו כולנו יחד ודיברנו אך אף אחד לא העלה את ה "דבר". באיזשהוא שלב הצוות ביקש שאצא שישארו לבד עם אמא שלי ואחותי. הרגשתי שאני עומדת על סף של בניין בן 300 קומות, עוד רגע נופלת. התחלתי לבכות. שמעתי צעקות מבפנים ואמירות כמו : "אח שלי לא אשה!", "לא יכול להיות!", "אין מצב אין מצב", "הוא צריך טיפול"… הרכזת קראה לי לחזור ולא רציתי. אחרי דקה שתיים אמא שלי יצאה לקרוא לי ואמרה "אני אוהבת אותך איך שאת" ושתינו פרצנו בבכי.

    הרגשתי שהיא סתם אמרה את זה בשביל להרגיע אותי וזה היה נכון היא לא באמת התכוונה לזה. ככל שעבר הזמן פחות ופחות  המשפחה דיברה איתי הרגשתי לא רצויה

    כך זה היה ניראה.

    אך אחרי כמעט שנה המשפחה עשתה עבודה עם עצמה כל האחים ואמא. אמא יותר גיבשה בנינו וקירבה אותנו אחד לשני וחזרנו להיות מאוחדים.

    אחרי שעזבתי את בית דרור העדפתי לא ללכת למשפחה כי אחרי הכל באותו בית אנחנו לא מסתדרים. נשארתי אצל אחותי הגדולה ואחי הגדול בתל אביב לכמה חודשים בסוף נשארנו אני ואחותי וממש לא הסתדרנו ובסופו של דבר חזרתי הביתה לאמא ששם היה לי לא קל בכלל אלא מאוד קשה!

    בכל הזמן שהייתי בבית דרור למדתי מאוד קשה ותמיד חשבתי על העתיד שלי ומה אני אהיה כשאגדל וכשאצא לעצמאות אבל באותו רגע שעזבתי את בית דרור השתנתי, צורת המחשבה שלי השתנה הכל השתנה אצלי.

    תמיד אמרתי לעצמי זנות זו בחירה ואפשר אחרת!

    כשעזבתי את בית דרור הייתי תלויה בהמון אנשים הייתי באוויר הבטיחו לי ים דברים!

    ושום דבר מזה לא התגשם. אף אחד לא עמד במילה שלו, התאכזבתי כעסתי התעצבתי והתעצבנתי והחלטתי לא להיות יותר תלויה באף אחד ולדאוג לעצמי הלכתי לביטוח לאומי והסברתי את המצב שלי ואחריי חודשיים התחילו להפקיד אצלי סכום מינימלי של כסף שאיתו אני בקושי אני מסתדרת  במיוחד עם היותי טרנסית. עולם קר, שחור, חשוך עצוב ומסוכן עמד מולי, וכך הבנתי למה טרנסיות מגיעות לזנות ולא ממשיכות להילחם על אפשרות אחרות

    הרגשתי מיואשת ללא תמיכה אמיתית הרגשתי על סף תהום. הרגשתי לא נאהבת ומסכנה. ריחמתי על עצמי וכשנפגשתי עם העולם הזה נכנסתי אליו, מבלי לדעת בעצם לאן אני באמת נכנסת הייתי בטוחה שזה עולם ורוד שאפשר לשכוח בו הכל ולצאת ממנו מהר ובנוסף עם תוצאות טובות אחריי זה…

    על בשרי חוויתי חוויות נורא קשות שקשה לי לתאר אבל החוויה הקשה ביותר שהייתה לי. זה הפחד! כל כך פחדתי מהעולם הזה ממה שיקרה לי.

    עם הזמן ניהיתי "קוקסינלית". רעה, קשוחה וקרה, משדרת את ההפך ממי /שאני באמת מהאישיות שלי האמיתית. האני האמיתית בעצם נערה בת 17 חמודה שאוהבת להיות בחברה רגילה ושיקבלו אותה ויאהבו אותה כמו שהיא תאהב ותקבל בכל חברה יש לי הרבה חלומות.

    אבל החלום הגדול שלי זה להראות לעצמי שאפשר אחרת שאני יכולה ללמוד ולהיות מישהי חשובה בעתיד או אפילו סתם בחורה פשוטה שעובדת כדי לממן את עצמה אבל בכבוד ובסיפוק עצמי ושיחד עם זאת תיראה מדהימה שתהיה "מוצלחת" כמו שאומרות בנות הקהילה הטרנסקסואלית כלומר יפה עם הניתוחים שאנחנו צריכות כדי להרגיש טוב יותר עם עצמו ואפילו מושלמות שזה הרגשה שקשה להגיע אליה.

    אם רק היה פתרון. אם רק הייתה יד שמושטת כדי לעזור לעבור תהליך קשה כמו זה בצורה הגיונית ונורמאלית והכי חשוב בריאה. אחד הדברים ששבר את הלב שלי היה לראות איך אנחנו שוכחות שאנחנו עדיין רק ילדות אני רק ילדה בת 17 וחצי שרוצה חיים טובים יותר לטרנסיות או לפחות חיים רגילים כמו כל אדם.

    היום אני לא שוכחת אני רק ילדה ומותר לי לבקש עזרה.

     

    מהאינסטגרם שלנו