״בית דרור נתן לי את החופש לעשות מה שאני צריך עבור עצמי, ולעבור את התהליך הלא פשוט אבל הנכון בשבילי"

סאם בן 17, נער טרנסג'נדר ממשפחה דתית לאומית

הסיפור שלי מתחיל בלידה שלי, נולדתי כנקבה, ומאז שאני זוכר את עצמי, ראיתי את עצמי כבן, ובראש שלי חשבתי בלשון זכר. בילדות תמיד התנהגתי כילד ולא כילדה. ומכיוון שמשפחתי היא משפחה דתית, תמיד היה לי קושי להשתלב כי היה פער גדול בין איך שאני מרגיש ובין איך שמצפים ממני להתנהג ולהתלבש. עד גיל 12 היו לי חברים בנים מהשכונה והייתי לגמרי אחד מהחבר'ה, אבל בגיל 12 עברתי לאולפנה של בנות בלבד, והחברים שלי עברו לישיבה. ואז פתאום מצאתי את עצמי נורא לבד, ההתבגרות המינית התחילה ואני, שהייתי בטוח שאתפתח כגבר ובעיותי יסתיימו, גיליתי שלא רק הסביבה שלי לא רואה בי מי שאני, אלא שגם הגוף שלי בוגד בי, לכל אורך החטיבה הייתי בדיכאון. הרגשתי כלוא בתוך הגוף הלא נכון, כלוא בתוך החצאית, כלוא בתוך בית ספר שהוא רק של בנות ואילו אני – בן, למזלי מבחינת המראה שלי נראיתי כבן,  אך מכיוון שנאלצתי ללבוש חצאית נראיתי כבן בחצאית..

באמצע כיתה ט', נחשפתי למידע דרך האינטרנט והבנתי לראשונה מה זה טרנסג'נדר. כולם הכירו את דנה אינטרנשיונל, אבל זה היה מרוחק ולא ברור. הבנתי שלא מדובר רק בניתוח לשינוי מין, אלא בתהליך שלם של איך אני רואה ותופס את עצמי. באינטרנט גיליתי עוד אנשים טרנסג'נדרים. פיתחתי מעין זהות כפולה – באינטרנט הייתי אני ויכולתי לבטא את מי שאני באמת, ובבית או בבית ספר הייתי "בת".

בגיל 15 שיתפתי את אמא, היא ניסתה לעזור אך במקביל גם לשכנע שאני טועה. היא העבירה אותי מבית ספר לבנות לבית ספר מעורב על מנת להקל עלי ושאראה מציאות אחרת, אך התנאי היה שאציג עצמי כ"בת" ולא כ"בן". הבלבול היה גדול, שלי, ושל הסובבים אותי, שלא היו בטוחים איך לפנות אלי בגלל שנראיתי בעצם בן.

בגיל 17 חבר טרנסג'נדר סידר לי עבודה במקום בתל אביב שהוא טרנס פרנדלי (מקום ידידותי לטרנסג'נדרים). זה בעצם היה המקום הראשון הממשי שבו הייתי מי שאני, כמו שרציתי. פנו אלי נכון, בלשון זכר, בשם שלי שבחרתי לעצמי. לא הייתי צריך להסתיר את זה. אמא שלי לא תמכה ברעיון שאלך לעבוד בתל אביב, מסיבות שונות, אך אני התעקשתי בדרכי, ולאחר מכן גם התחלתי ללכת לקבוצת הנוער של "איגי" בתל אביב בתואנה שאני הולך לעבודה, וזה נתן לי מקום ממשי נוסף להיות בו אני, ולשתף את החוויות שאני עובר.

כשהסתיימה שנת הלימודים והגעתי לגיל 18, התחלתי בחלק הפיזי של התהליך שחיכיתי לו מאוד, אך מכיוון שהייתי בחזקת ההורים, לא יכולתי לממש אותו. על מנת להתחיל את הטיפול ההורמונלי הלכתי למרפאה הגאה, ולאחר בדיקות רפואיות ומפגשים אצל פסיכולוג קיבלתי את המרשם המיוחל, מכיוון שהרופאים במרפאה הגאה עברו התמחות לטיפול באנשים טרנסג'נדרים התהליך היה יחסית מהיר מאוד.

זו בעצם נקודת המפנה שעשתה שינוי, ההורמונים מייצרים שינוי חיצוני, וידעתי שגם אם מדובר בזמן לא קצר, בסופו של דבר שינויים חיצוניים יופיעו. אבל האחים שלי לא ידעו עלי מפני שאימי לא רצתה שאספר להם, הרגשתי שאני "לא בבית" בתוך הבית שלי, שהבית מרגיש כמו סיר לחץ שעומד להתפוצץ. החלטתי שאני לא רוצה לחיות חיים כפולים או להסתיר את מי שאני והבנתי שאני מתחיל תהליך שמצריך שינוי ושאני צריך לצאת מהבית. היציאה מהבית היתה במטרה לתת לעצמי את המקום והשקט לעבור תהליך חשוב. לא כדי להתנתק באמת מהמשפחה. וכך, הגעתי לבית דרור.

כשהגעתי ל'בית דרור' ניתקתי את הקשר עם המשפחה למשך כחמישה חודשים. הרגשתי שזו הדרך היחידה בשבילי להצליח להתמודד נפשית עם התהליך הלא פשוט גם ככה שאני עובר, בלי המחנק של המשפחה ובלי התנגדויות חוזרות ונשנות מצד אימי.

לקראת הניתוח בארה"ב חזר מעט הקשר עם אמא ואפילו עם אבא, אדם מאד שקט ומופנם. אבל השינוי האמיתי היה כשחזרתי. מבחינת אמא שלי בניתוח היה סוג של אמירה, שכבר עשיתי משהו בלתי הפיך, הרבה יותר בלתי הפיך מלקחת הורמונים, וכך למעשה היא הפסיקה לנסות "לשכנע" אותי לוותר על הדרך שלי, אחרי שהקשר עם ההורים שלי התחזק נפגשתי גם עם האחים שלי שאותם לא ראיתי כמעט שנה.

כשהגעתי ל'בית דרור' הייתי כבר מספיק מגובש. ידעתי מי אני ומה אני רוצה מעצמי. ובכל זאת זהו תהליך לא פשוט שדורש המון משאבים נפשיים, גם השהייה עצמה ב'בית דרור', לא פשוטה לאף נער ונערה שמגיעים לשם – הלו"ז הצפוף, הפעילויות, התורנויות, הפגישות עם העובדת הסוציאלית, החיים המשותפים עם אנשים שלא הכרתי ושלא בחרתי לגור איתם… אבל עם כל הקושי בשהייה במקום, לבית דרור יש המון מה לתת, תמיכה, הקשבה, העובדה שיכולתי לחסוך את הכסף לניתוח, שאני חוזר מאוחר בלילה אחרי העבודה ותמיד ישמרו לי מה לאכול ומדריך ישאל אותי איך עבר עלי היום, ואני יודע שכל איש צוות של הבית גם כשהוא לא נמצא שם ולא בכוננות, לוקח את העבודה הביתה ושכל נערה ונער נמצאים אצלו תמיד בראש.

אני אמנם הגעתי די מגובש, הייתי צריך בעיקר את השקט והתמיכה. אבל בבית דרור נתקלתי בלא מעט נערים ונערות שהזדקקו לתמיכה ולעזרה כדי להתגבש ולהחליט מי הם באמת, ומה הדרך הנכונה עבורם.

המקום נתן לי באמת את החופש לעשות מה שאני צריך עבור עצמי, ולעבור את התהליך הלא פשוט אבל הנכון בשבילי. העזיבה של בית דרור היתה הנקודה בה הרגשתי שאני בשל להתמודד עם העולם בעצמי, בתור סאם, בלי המעטפת התומכת של בית דרור. אחרי שהצלחתי לחזור לקשר עם המשפחה שלי, חזרתי לגור בדירת משפחה ליד ההורים, וחזרתי גם לקשר הקרוב שהיה לי לפני כן עם האחים שלי. היום הקשר עם המשפחה ובמיוחד עם אמא שלי יותר טוב מאי פעם. הם מנסים להתקרב ולכבד אותי ואת הבחירות שלי, למרות שאני לא בטוח עד כמה הם מצליחים להבין אותי באמת ולקבל אותי.

אמא שלי אמרה שבשבילה תמיד אהיה הבת שלה. היא תמיד תפנה אלי בלשון נקבה, ופונה אלי בשם הישן שלי. אבל אני סאם, ותמיד אהיה סאם.

היום אני כבר בן 20, אני גר לבד, עובד, בזוגיות, עוד מעט מתחיל ללמוד הנדסת חשמל ופיסיקה באוניברסיטת תל אביב. ממשיך לשמור על קשר עם המשפחה שלי ועם בית דרור.